סיגלית לנדאו, פסלת, ציירת, אמנית וידיאו ומיצג, מציגה תערוכת יחיד, הבנויה מסדרות רישומים צבעוניים, כולם נחשפים לראשונה, ושתי עבודות וידיאו חדשות שעדיין לא הוקרנו בישראל. הרישומים המופשטים והפיגורטיביים, נוצרו לאורך השנים במקביל ליצירה הפיסולית והנרטיבית ועבודות וידיאו ארט מונומנטליות. התבוננות מעמיקה בהם מאפשרת קריאה חדשה ומאתגרת לעבודותיה המוקדמות והעכשוויות.
הרישומים הצבעוניים נעשו בטכניקות שונות, לעיתים כרצף מחשבתי הלקוח מתוך מחברת סקיצות, לעיתים לצורך הבהרת או המחשת רעיון ולעיתים כיצירה עצמאית בלתי תלויה בשאר המדיומים. הרישום נעשה על גיליונות נייר קטנים בעלי אופי אינטימי (כמו רישומים בספר סקיצות), אולם ישנם רישומים המבוצעים בפורמטים גדולים, מנייר ובטכניקות שונות ואקלקטיות.
שפת הרישומים נעה בין שפה אקספרסיבית מופשטת ולירית בעיקר ברישומי צבעי המים, לרישומים נרטיביים ואלגוריים כמו: שבירת הכוס בטקס החופה היהודי בכפות רגליים יחפות של הכלה, או סדרת הגשר האוטופי, המאפשר מעבר בין הצד הירדני לישראלי (פרויקט עתידי שלנדאו יוזמת). על הקמת גשר מלח בין הצד הישראלי לצד הירדני, המהדהד מימד פוליטי אקטואלי לעבודות אומרת לנדאו: "אני רוצה להציף פסל בים המלח. זה יהיה אי/גשר, שהוא מעבר משום מקום לשום מקום אשר יוצב במים הטריטוריאליים של ישראל, אך בסמוך למשולש הגבולות. גודלו יהיה צנוע, יחסית, בין 50-100 מטר. אינני רוצה להשחית או להתחרות בטבע בשום צורה. המטרה הינה יצירת נקודת מפגש, הקוראת לאנשים לבוא ולראות רחוק, בגבול בינינו לבין ירדן".
ים המלח, המקום והסמל, הופיעו ביצירתה בעבר ונוכחים גם בתערוכה זו, "אני יכולה לדבר על ים המלח במשך חמישה ימים רצופים. אני חיה את הדרמה הפוליטית שלו, וגם מודעת לתעסוקה שהים הזה מספק. הוא מקום מלא ניגודים. הוא מרגיש נצחי, אך מתכלה לנו מול העיניים, ויש לזה מחיר" אומרת האמנית.
לצד הרישומים מוצגות שתי עבודות וידיאו חדשות, העוסקות בסמליות הצורנית, הצבעונית והתכנית של המאכל/ ממתק המסורתי והפופולרי במגזר הערבי, הכנאפה (פופולרי בחודש הרמדאן). האחת מצולמת כשחזור זיכרון ילדות ממסעדת אל ג'אעפר בלב ירושלים והשנייה בלב ים המלח. דרך שתי עבודות אלו עוסקת לנדאו בזהות, במתח שבין מזרח למערב ובשאלת עתיד האזור כולו. העבודה "כנאפה", 2014, מצולמת ממבט עילי ועוקבת אחר הכנת המאכל במגש עגול ומתעדת את שלביו עד לאפייתו וקבלת צבעו החזק, כתום. המגש הולך ומתמלא בעבודה זריזה ומיומנת של הידיים. לאחר ההכנה העוגה מחולקת בזריזות ומוגשת עד להתרוקנות המגש.
הכנאפה כאלמנט של צורה, צבע ותוכן של מאכל ממותק מסורתי ערבי, נוכח גם בעבודת הווידאו השנייה, "ציר העולם", 2014. בסרט רואים חבורת אנשים שהתקבצו ושטו ללב ים המלח כדי לאכול על משטח עץ צף בתוך המים המלוחים כנאפה מתוקה במגש עגול. סרט המשט צולם ביום חגיגת עשרים השנים להסכם השלום ישראל ירדן.
הכנאפה העגולה חוזרת גם בתחריט גדול ממדים, "ג'אעפאר", 2017, בו היא מתוארת ממבט על, המדגיש את צבעו החזק וצורתו. התחריט מזכיר ציורי מנדלות, בעלי משמעות פילוסופית ודתית. הזמן הפיזי והזמן המיסטי המיוצגים בעיגול מתערבבים.
הצורה המעגלית, העיגול, חוזרת ברישומים, בעיקר ברישומי המים המופשטים. צורת המעגל מתמצתת בתוכה את מהות החיים ואת מחזוריות החיים והמוות. החיבור למעגלים קיים בכל התרבויות העתיקות, והן העניקו למעגליות, משמעויות סימבוליות כדי להתחבר לקדושה ולכוחות החיים.
השימוש ברכות ובזרימה של צבעי המים ליצירת המעגלים בשילוב צבעים הרמוניים וחלשים יוצר תחושה מדיטטיבית וחזרתית בה העיגול פעמים רבות פורץ את פורמט הנייר שלא יכול להכילו הן כחומר והן כצורה. לעיתים העיגולים נראים חסרי ממשות, על זמניים, המזכירים את כתמי הצבע של הלן פרנקנטלר ואת נופיו הכתמיים והפנטסטיים, על גבול ההפשטה, של אמיל נולדה. הכתמים האדומים מאזכרים את הכתם האדום של האבטיח מעבודות קודמות שלה, בשניהם התחושה העולה היא של עיסוק בפציעה, כאב וריפוי, זהו הלב המדמם של הפצע.
התערוכה מאפשרת מבט חדש, רענן ואינטימי עם יצירתה הענפה של לנדאו ומאפשרת להתחקות אחר תהליכי חשיבתה האמנותיים והאישים. הרישומים בתערוכה הם ההפך ממיצבי הענק ומהעבודות המונומנטאליות המבוצעות בהפקות מורכבות, שלנדאו מזוהה עימם.