משכנות שאננים

שם נשברה השדה

אמנות ישראלית מאוסף דורון סבג, חברתאו.אר.אס. בע"מ

אוצרת: רווית הררי

מנהלת האוסף: תמי גילת

אמניות.ים: מיכה אולמן, דליה אמוץ, אבנר בן גל, מיכאל גיטלין, שרון גלזברג, שרון יערי, מיקי קרצמן, מיכל רובנר, רועי רוזן, אפרת שוילי

התערוכה "שם נשברה השדה"* מקבצת עבודות של אמניות ואמנים ישראלים מאוסף דורון סבג,המבטאות– ברוח התקופה– קרע, פצע, שיבוש או הפרעה, בעיקר בהתייחס לנוף המקומי. אף שהן מייצגות עשורים שונים של יצירה ישראלית ואמנים בני דורות שונים, דומהשהעבודות מתגבשות לכדי תמהיל, הלוכד גם את הרגע הנוכחי, ומעידות על העיסוק רב השנים של אמני הארץ בפני השטח המשתנים והמשתברים של המרחב הישראלי ובזרעי הפורענות הטמונים בהם.

המקבץ הנבחר כולל גם עבודות מופשטות,המבטאות את רעיון השבר או ההפרעה באופן סמלי, החל בעבודות מושגיות משנות ה-70 של המאה הקודמת, שניכרתבהן נוכחות של עקבות פעולה, כגון הצגת שלבי חפירתו של בור בקרקע ותלולית האדמה הנערמת לצדו (מיכה אולמן, 1977), או קרע – ישיר, חומרי, כמעט מכאיב בפשטותו – המבתר ריבוע נייר לשני גושים שחורים (מיכאל גיטלין, 1974). שתי עבודות של דליה אמוץ מייצגות את המעבר ביצירתה מתצלומי נוף רבי הוד לתצלומים המפנים מבט ביקורתי אל המציאות הישראלית הקשה; באחד נראה כביש הערבה מפלח את הנוף הבתולי (1975), ובאחר–שדה קוצים נצרב באור השמש היוקדת, האלימה כמעט, המסמאת את העין ושורפת את סרט הצילום (1984).

עבודות מאוחרות יותר, משנות ה-90, וביתר שאת מראשית שנות ה-2000, מציעות מבט ישיר וביקורתי ביחס לנוף המקומי הטעון, ומשרטטות נוף מצולק מבנייה ומחפירות, שהפרעות שונות נטועות בו ויסודות כוחניים ופולשניים עולים ממנו לצד סימנינטישה או התפוגגות. מבנה נטוש, אטום ונטול פתחים, כמעין ייצוג ילדי של בית ארכיטיפי, מתמסמס ונמוג בנוף (מיכל רובנר, 1990); שורות-שורות של בתי אבן אחידים ומעוטי חלונותנוגסים בצלע ההר, כמעט עיוורים לנוף שבו הם נטועים– תוצרים חומריים של מדיניות כלכלית ופוליטית כוללת של התיישבות (אפרת שוילי, 1992-98); ענן עשן מבשר רעות מתאבך מעל נוף שומם (אבנר בן גל, 2004); חומה מתגבהת ועמוד מזדקר לצדה מעידים על עבודות הקמת גדר ההפרדה ועל העמקת הפיצול בין המרחבים (מיקי קרצמן, 2006). בעבודה המאוחרת ביותר בתערוכה מתייצב בחזית הדימוי ברוש–ביטוילעצב ולאבל באמנות הישראלית –והופךלצלקת כהה, המפלחת נוף אדום כדם, ששיירת אנשים אינסופית ממשיכה לפסוע בו ללא הפסקה (מיכל רובנר, 2013).

רווית הררי

* שם התערוכה לקוח משירו של יהודה עמיחי,"בקצה השדה":"[...] שם נשברה השדהוהיה סוף העולם / [...] / ילדים קטנים יראו לגשת עד שם / רק אנחנו ידענו שאין סוףלעולם הגדול [...]."