לראות מחשבות - ג'ודי אורסתיו, אלחנדרה אוקרט, מירי אור

התערוכה מציגה שלוש אמניות המשלבות ביצירתן את החזותי עם המילולי ובודקות את היחסים ביניהם. אין מדובר במהלך תיאורטי אלא בעשייה אינטימית הכרחית מבחינתן להבנת האופן בו נוצרת משמעות ברגעי היום-יום, וכיצד היא חוברת למעגלים הגדולים יותר של אמנות, מקום וזמן. אמנותן עוסקת בהכרח ליצור ובפרדוכס שביצירה הטמון ברצון המתמשך לבטא את העולם, למרות ההבנה שאין אפשרות לגעת בדברים עצמם. שלושת גופי היצירה השונים זה מזה, מבקשים כולם מן המתבונן שישתהה, שיאזין ברוב קשב, ושמבטו יהיה חופשי לנוע מן החוץ אל הפנים וחוזר חלילה.

לא נחדל מחקר ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה. (ט, ס, אליוט, ארבעה קוורטטים, תרגמה לעברית אסתר כספי עמ' 55). שורה זו, הפותחת את הבית האחרון בקוורטט הרביעי ביצירתו של אליוט, הינה כותרת סדרת העבודות הנוכחית של ג'ודי אורסתיו, והיא מכילה, במידה רבה, את תמצית המעשה האמנותי שלה. העבודות בסדרה נולדו מתוך קשב גדול למילות השיר, לצורתן, למקצב שלהן ולנגינתן. בהשראת השיר, היא יצרה את הקומפוזיציות של העבודות מתחביר שברירי של הירוגליפים חזותיים המורכבים מניירות ומחומרים אורגניים מתכלים של ענפים ועלים, בשילוב עם קיפולים והטבעות, בעוד מילותיו של אליוט כתובות בכתב ידה, מלוות את מבט המתבונן ומהדהדות בראשו. כמו השיר, הסדרה היא מין תפילה טקסית-רוחנית. היא התבוננות במשמעות הזמן והזיכרון בחיי האנוש דרך הפרט הקטן המגלם בתוכו את היופי הלא-חומרי, הרגעי, של הדברים. המפגש בין החזותי והמילולי בעבודות הוא חיפוש אחרי התזמור המדויק, המוסיקלי, הנמוג עם רגע היווצרותו. אורסתיו: "הדימויים שלי הם ניסיון לתת ביטוי ויזואלי לתהודה ולאופי המדיטטיבי של המילים."

יצירתה של אלחנדרה אוקרט היא ארס פואטית מובהקת. היא עוסקת בנראות ובאי-הנראות של יצירת האמנות ושל מי שעומד מאחוריה. ההתבוננות וההכרה ביוצר וביצירתו היא, לדידה, הכרה בחיים עצמם וביכולתם להתממש. אוקרט לוקחת דימויים גשמיים אך ליריים של רקדניות או להטוטניות, זרים ודימויים בוטניים אחרים, צורות גיאומטריות סמליות כמו המעגל והופכת אותם לפעולות מדיטטיביות. היא חוזרת ומציירת אותם שוב ושוב עד שהם נחווים כתחושות, כהוויות, כשירים. אוקרט בוחנת את האפשרות ליצור אמנות הפונה לדימוי המזוהה, הפיגורטיבי – אמנות רטינלית שחייבת לעבור דרך העין כדי לגעת בנפש – כהתרסה נגד מרסל דושאן אשר שלל את קבילותה של אמנות שכזו באמנות המודרנית. באותה נשימה מבקשת אוקרט להגיע לחזותי שהוא נשגב, כשהיא מאמצת צורות היוליות של בריאה והוויה, שחלקן שאובות מן הקבלה. כתיבתה בספרדית ובאנגלית בתוך העבודות היא, במקביל, טאוטולוגית ושירית, כשהיא אוחזת ברגעי נראות, ברגעי "הנני" כפי שהיא חוזרת וכותבת באחת היצירות, ובכך לוכדת את המבט.

מירי אור יוצרת בסדרה "החיים, משרה נאה" יומן אישי הפורש, בשפה אקספרסיווית ונאיבית כאחד, התמודדות עם החיים, על רגעי הכאב והאכזבה, הוויתור והסליחה שמרכיבים אותם. העבודות היוצרות את ה"יומן" הן סצינות פנטסטיות של חלומות וסיוטים המאופיינות בצבעוניות עזה ומלוות בזרם כתיבה רווית אירוניה והומור. כל עבודה היא התרחשות קטנה, אקראית, בה נפגש הדימוי המילולי בחזותי. כאן נמצא לב ליבו של הקיום האנושי - בחיפוש אחר אפשרות המפגש בין הבשר לרוח, בין הגוף לנפש. אור החלה לעבוד על הסדרה ב-2008 והציגה את חלקה במשכן לאמנות ע"ש מאירוב בחולון ב-2009. היא ממשיכה לעבוד עליה כחלק בלתי נפרד מהעיסוק המתמיד שלה בקשר ההכרחי, המספק והמתסכל, שבין האמנות לחיים. אור שואלת על גבולות הביטוי וכיצד הוא מתהווה בתווך שבין שיבוש ועילגות לרהיטות ומיומנות. את עבודות העץ דמויות המניפה שעליהן סימני כתב פיקטיבי ודימויים עדינים של עלה או מזוודה וכד' היא יצרה כמחווה לכתב הנושו, ששימש ככתב סתרים של נשים בסין במאה ה-3 לספירה. "ספר היום השלישי",שמן של עבודות המניפה, היה שמו של היומן האישי שקיבלה הכלה בסין מהנשים במשפחתה ומחברותיה כמלווה לחיים, כמקום מפלט. יצירתה של אור היא כתב חזותי על האמנות כצורך, כמפלט, כאפשרות להמשיך ולהתקיים. אור: "האמנות עבורי היא משיבת- רוח, היא פותחת לי אוויר, רגשי ורוחני. הרישום, הדימויים, הצבעים – הם לגבי גאולה."

אוצרת: אירנה גורדון

המרכז לאתיקה בירושלים